בעונה הכחולה האינסופית, אין שום דבר שחוסם את ארבעת העיניים המקושרות שלנו, האספלט המשקף את הגשם של הציקדות, מה שהופך את השקט שהוא אתה לבלתי נשמע.
הימים האלה מתפוגגים למרות שאני מכיר את הריח שלך, השונה משלי, השארתי אותו מאחור בתחתית הנצח
שתוק ומילים טובות
גם עכשיו, כחול חי גם עכשיו, כחול חי כל התפילות והמילים שלי התקרבו, אבל הם לא הגיעו אליי זה היה כמו אהבה שקטה בעיצומו של צבע דמוי קיץ שרץ על לחיי המילים לקלל אתה עדיין תקוע בגרון שלי
ניפגש שוב, אומר קול חסר קול
אחר הצהריים, בעונת המפולות, אני נזכר בפורטרטים שלנו כשעדיין לא היינו איש. מאז אותו יום שבו היינו צריכים להיות מסוגלים לחלוק הכל, הקללה של להיות שונה ממך גדלה טיפין טיפין.
אני מצטער שהתעלמתי מהעצב שמאחורי החיוך שלך
נפרדים ממך, הפורח ודועך כמו פרח לשווא
גם עכשיו, כחול חי גם עכשיו, כחול חי כל התפילות והמילים שלי התקרבו, אבל הם לא הגיעו אליי זה היה כמו אהבה שקטה בעיצומו של צבע דמוי קיץ שרץ על לחיי המילים לקלל אתה עדיין תקוע בגרון שלי
ניפגש שוב, אומר קול חסר קול
אוהב מילים של kataomoi
כמו חלקיקי הכוכבים של גלקסיה המתרחבת לאין סוף, הם נשפכו דרך הרווחים בין אצבעותיי