השיר 'אוסטין' מאת דאשה הוא נרטיב נוקב של שברון לב והתפכחות, שבמרכזו תוכנית כושלת לברוח מחיי עיירה קטנה להתחלה חדשה. המילים מספרות את סיפורו של אדם שהיה מוכן לעזוב הכל מאחור, עם בן זוגו, לחלום על חיים טובים יותר בחוף המערבי. הדימויים של אריזת המכונית, הבאת גיטרה ויציאה לדרך עם שחר מציירים תמונה חיה של תקווה וציפייה. עם זאת, החלום הזה מתנפץ כאשר המספר מגלה שבן זוגם מעולם לא התכוון לעזוב, עדות החפצים הבלתי נגועים והפחיות הריקות המצביעות על לילה של שתייה במקום להתכונן למסע.
הפזמון של השיר הוא סדרה של שאלות שהמספר מציב, מנסה להבין מדוע בן הזוג שלהם לא ביצע את התוכנית שלהם. השאלות נעות בין נושאים פרקטיים כמו משאית מקולקלת ועד לשאלות אישיות יותר כמו צרות כלכליות או בן זוג לשעבר שמופיע מחדש. פניות אלו משקפות את החיפוש של המספר אחר הסתגרות ואת הכאב המבלבל של אי הידיעה מה השתבש. השורה החוזרת 'אפילו לא נפרדה' מדגישה את הפתאומיות ואת ההשפעה הרגשית של הנטישה.
בסופו של דבר, השיר הוא השתקפות על הכאב של הישארות מאחור ועל ההבנה שהאדם שאהבו לא ישתנה. המספר מחליט להמשיך הלאה, לחזור ללוס אנג'לס, תוך חיזוי עתיד קודר לבן זוגם לשעבר, שהם מדמיינים שיישאר 'שיכור, נשטף באוסטין'. שם השיר, 'אוסטין', הופך למטאפורה להבטחות לא ממומשות ולמקום שבו חלומות ומערכות יחסים הולכים למות. הסיפור של דאשה דרך המילים מעביר תחושה עמוקה של בגידה והמאבק להרפות ממה שיכול היה להיות.