כל יום אני הולך לבית ספר שאוהב לעזור בלמידה
אחת שתיים שלשות, הן המפתחות, מתמטיקה בסיסית, קלה מאוד
לעולם הכיף של באלדי, שבו אף אחד לא עוזב עד שהוא משכיל
כל דלת נעולה היטב, הישאר בפנים, עד שנקבל דירוג
התלמידים מנסים לעשות כמיטב יכולתם
עדיף את החינוך שלהם
להבין את החומר
למד קשה, העביר כל פרט
אף אחד לא רוצה מעצר
אנחנו רוצים רק תשומת לב
גם כשהחיים קשים
למרבה הפלא רבעונים מספיקים
כך אנו חיים את חיינו בחיפושים
לתשובות בתוך כל עמוד, ואני כאן
תוהה אם יום אחד, נצליח
סוף סוף תשתחרר מהכלוב הזה, זה בסדר
שיהיה לך תחושה, זה
אולי יש עוד במשחק הזה
עכשיו, אין זמן לשאול
אז פשוט תתנהג
עוברים את המסדרונות, מוצאים מחברות כדי שנחשוב
פעל על פי כל כלל או שהוא יוציא את סרגל העץ שלו
כי הוא מקשיב וצופה בהתקדמות של כולם
לכל הטעויות יש השלכות, אז ענו נכון על כל שאלה
נסה להוסיף תירוצים
שום דבר לא יעשה הבדל
באלדי מכיר כל דלת שאנחנו פותחים
עוקבים מאחור, אנו שומעים אותו
אין מקום לזמן משחק
הימנע מכולם מכל צד
עדיף להשאיר אותו
פעל לפי הפילוסופיה שלו
כך אנו חיים את חיינו בחיפושים
לתשובות בתוך כל עמוד, ואני כאן
תוהה אם יום אחד, נצליח
סוף סוף תשתחרר מהכלוב הזה
האם זה בסדר שיש תחושה
עם זאת, אולי יש יותר במשחק הזה
עכשיו, פשוט תמשיך להתנהג
לטאטא את המסדרונות, כדי לברוח, יהיו כמה קורבנות
אין מקום לקנאה, אין לי זמן לעשות זאת
שחק, תחבוא וחפש, כי בסופו של דבר הוא בטוח ימצא אותי
צריך להיות אמיץ או עדיף להמשיך להתנהג
ספור עד שאני לא יודע מה נחשב, כל אחד
אינץ' של פחד הוא כל מה שמושרש
לא יכול להבין
מה הפתרון? הבעיה היא הבלגן במוח שלי
אני נדחף מסביב, עם כל הלחץ
להיות כאן כשאני לא רוצה להישאר
חייבת להיות איזושהי יציאה
כדי להתרחק