השיר 'יצורים בגן עדן' של חיות הזכוכית הוא השתקפות נוקבת על אהבת העבר ועל האופי המר-מתוק של זיכרונות. מילות השיר משדרות תחושת נוסטלגיה לתקופה שבה האהבה הייתה טהורה ונטולת עול, ומשווה את החוויה להיות 'יצורים בגן עדן'. המשפט החוזר על עצמו 'שלוש לפנות בוקר' מציב סצנה של אינטימיות ופגיעות, מרמז על רגעי קרבה שהם גם מוקירים וגם רודפים. השיר לוכד את המורכבות של הסתכלות לאחור על מערכת יחסים שהייתה בעלת משמעות עמוקה, אך עם זאת הכרה בכאב שמגיע עם אובדנה.
הדימויים המשמשים לאורך השיר, כמו 'יהלומים בחושך' ו'דם מזויף זול', מוסיפים רובד של סוריאליזם לנרטיב, ומציירים תמונה של אהבה שהייתה עזה ואולי סוערת. הניגוד בין הרגעים הרכים המשותפים לבין שברון הלב בסופו של דבר מודגש על ידי המילים 'החזיקו אותי כל כך קרוב שנשברתי לשניים'. מטפורה זו מדברת על האופי המכריע של הקשר ועל התחושה שלאחר מכן להיות לא שלם ללא האדם האחר.
השיר נוגע גם בנושא של הזדמנויות שהוחמצו ומילים שלא נאמרו, כשהשורה 'אף פעם לא באמת אמרתי שגם אני אוהב אותך'. זה משקף את החרטה על כך שלא הביע רגשות באופן מלא כשהסיכוי היה קיים. הפזמון 'אני לא חושב שאני מבין / כמה אני מתגעגע אליך לפעמים' משמש תזכורת רודפת להשפעה המתמשכת של אהבת העבר. בסך הכל, 'יצורים בגן עדן' הוא אודה מלנכולית לתמימות ולעוצמתה של אהבה צעירה, ולרושם המתמשך שהיא מותירה על חיינו.