השיר 'Fakk' של אייזברכר הוא ביקורת גולמית וחסרת סינון על יהירות, צביעות והשטחיות המצויה לעתים קרובות בחברה המודרנית. המילים הן עימות ישיר, מלא בכעס ובזלזול כלפי אנשים שמתהדרים בעושר, בכוחם ובמעמדם ללא כל מהות או יושרה אמיתית. הטון התוקפני והשפה המפורשת של השיר משמשים להדגיש את התסכול והבוז שחש המספר כלפי מה שמכונה 'מגה-שפים' ו'הוביהיטלים' אלה השולטים בנופים חברתיים ופוליטיים.
בפה שלי מילים
השיר נפתח בהערכה נוקבת של מישהו שכולו הייפ וסטייל, אבל חסר כישורים או אמינות אמיתיים. ההתייחסות ל'חכם ממה שהמשטרה מאפשרת' ובעל סגנון המועתק מהוגו בוס מרמזת על פרסונה שטחית ויומרנית. האזכור של התחלת מלחמות בטוויטר מוקדם בבוקר הוא דקירה ברורה לתופעה המודרנית של לוחמי מדיה חברתית שמסיתים עימותים מבטיחות המסכים שלהם.
ככל שהשיר מתקדם, הוא מעמיק באורח החיים של אנשים אלה, תוך שימת דגש על ההתענגות שלהם על יוקרה ועודף. הדימויים של לימוזינות יוקרה, מטוסים פרטיים ומסיבות אקסטרווגנטיות מציירים תמונה של חיים מנותקים מהמציאות. הפזמון החוזר של 'פק' מדגיש את הזלזול העז של המספר, שכן הם דוחים ומלעגים את החוצפה החלולה והתנוחה הריקה של דמויות אלה. שיאו של השיר, שבו המספר מצהיר שהם 'יפאק' את ה'דינג' (דבר) של האחר, מסמל דחייה ופירוק מוחלטים של הדימוי והיומרות הכוזבות שלהם.
'פק' אינו רק שיר; זהו המנון מרדני שקורא לריקנות החומריות והיהירות של אלה שמאמינים שאין לגעת בהם. סגנון המטאל התעשייתי של אייסברכר, המאופיין בריפי גיטרה כבדים ובמקצבים דופקים, משלים בצורה מושלמת את המסר האגרסיבי והמתעמת של השיר, מה שהופך אותו לאמירה עוצמתית נגד השטחיות והצביעות השוררת בתרבות המודרנית.