אני יוצא מהחדר
לנוח
מתוך ריק
ומיטה לא מסודרת
מהבושם שלך.
סוף סוף ברחוב
פתאום אני הולך לאיבוד
בין האנשים
יוצא מאולם קולנוע
ואתה מופיע
כמו צל
כל רחוב שאני חוצה,
כל פנים בלי שם,
כל פינה שאתה מסתיר,
כל לילה שנופל,
כל יום שנשבר,
אני תמיד נושא אותך
על הקצה,
על הקצה,
עם השפתיים שלך עדיין
על הקצה.
אני לא יכול לסבול יותר
הזיכרון
של אותו לילה
מתחת לירח המלא,
אבודה בזרועותיך.
אני נכנס לבר,
אני רוצה להרדים את עצמי,
מישהו מדבר איתי
ואני לא יכול לעזור
אבל אתה מופיע
כמו צל
כל משפט שאני שומע,
כל שקר שאני אומר,
כל מילה מזכירה אותך,
כל לילה שנופל,
כל יום שנשבר,
אני תמיד נושא אותך
על הקצה,
על הקצה,
עם השפתיים שלך עדיין
על הקצה,
עדיין בנשמתי
על העור שלך.