השיר 'שנות הזהב' של ג'ושוע באסט הוא השתקפות נוקבת על אהבה, אובדן והטבע המר-מתוק של הנוסטלגיה. המילים מציירות תמונה חיה של מערכת יחסים מהעבר שבעבר הייתה מלאה בשמחה ובהתלהבות נעורים, אך מאז הפכה למקור של חרטה וגעגועים עמוקים. השיר נפתח בתחושה של נצחיות, כאשר המספר נזכר ברגע בו ראו לראשונה את אהובתם וכיצד חלקו רגעים אינטימיים, כמו נגינה בגיטרה של טיילור בעיר של כוכבים. הדמיון הזה מכין את הבמה למסע בין זיכרונות שהם גם יפים וגם כואבים.
הפזמון של השיר משפיע במיוחד, שכן הוא חושף את ההבנה של המספר שהזמן שהם בילו עם אהובתם היו 'שנות הזהב'. הביטוי הזה מגבש את הרעיון שהרגעים האלה היו שיא האושר שלהם, תקופה שהם עכשיו רוצים שהם מוקירים יותר. המילים 'אילו הייתי יודע / אלו היו שנות הזהב / הייתי מחזיק אותך יותר בלילה שבו נישקת אותי לשלום מבעד לדמעותיך' מבטאות תחושת חרטה עמוקה וכמיהה להחזיר את הזמן אחורה כדי לעשות אחרת בחירות. החזרה על הסנטימנט הזה לאורך השיר מדגישה את כובד המשקל של ההבנה הזו ואת הסערה הרגשית שהיא מביאה.
בחלקו האחרון של השיר, המספר מעלה זיכרונות מרגעים ספציפיים, כמו השארת אהובתו מתחת לעץ דובדבן ובהייה בתמונות ישנות. הפרטים הללו מוסיפים לשיר רובד של אותנטיות וקישוריות, מה שמקל על המאזינים להתחבר לרגשות המועברים. השיר מסתיים ברצון נוגה לחיות מחדש את 'שנות הזהב' ההן, גם אם רק לרגע, מתחת לעץ הדובדבן. סוף זה משאיר את המאזין עם תחושת געגוע בלתי פתורה, לוכד את המהות של המשמעות של להסתכל אחורה על אהבה אבודה בחיבה ובצער.