ב'החיים מחקים את החיים', קוואניק מתעמק בחוויה המורכבת ולעיתים כואבת של זהות וכליאה. המילים מציירות תמונה חיה של מישהו שמרגיש לכוד בתוך העור שלו, ומשווה את קיומו לכלא. מטאפורה זו של מאסר מרמזת על אי נוחות עמוקה ותחושה של תקוע במצב תמידי של כאב. הביטוי 'כאב נצחי' מדגיש את האופי הבלתי נגמר של הסבל הזה, ומבהיר שאין זה מצב זמני אלא מצב כרוני שהמספר סובל.
השיר גם בוחן נושאים של אובדן ואשמה. האזכור של בובה שאבדה בריקוד ובתאונת דרכים שלאחר מכן מסמל תמימות וסיום פתאומי של תקופה פשוטה וחסרת דאגות יותר. הבובה, אובייקט ילדות, מייצגת משהו יקר שאבד ברישול, משקף את תחושת הזהות האבודה של המספר עצמו. ההתרסקות משמשת נקודת מפנה, רגע של שינוי בלתי הפיך שמניע את המספר למצב של חרטה והאשמה. השורה 'הכל באשמתו המזוינת' מעידה על השלכה של כעס ותסכול על אחר, אולי דמות שכפתה את זהותם על המספר, וגורמת לו לאבד את תחושת העצמי שלהם.
החזרה על השורות 'אם הלכת בעור שלי, תרגיש את הכלא' מדגישה את האוניברסליות של החוויה הזו, ומזמינה את המאזינים להזדהות עם מצוקתו של המספר. הצירוף של להיות 'דחוס' ואז לרצות 'להוציא' אותם משקף את הטבע הסותר של קיומם - הרגשה מוגבלת אך כמיהה לחופש. המנגינה הרודפת של השיר והמילים הנוקבות יוצרות נרטיב רב עוצמה על המאבק על זהות ועל הכאב של הרגשת כלוא בתוך עצמו.