גֵאָה.

'גאווה' של קנדריק למאר. הוא חקירה מעמיקה של המצב האנושי, תוך התעמקות בנושאים של אהבה, גאווה והרדיפה אחר עולם מושלם. השיר נפתח בדיכוטומיה חדה, המצביע על כך שאמנם אהבה יכולה להיות מסוכנת, אבל הגאווה היא שבסופו של דבר מובילה לנפילתנו. זה נותן את הטון למסלול שהוא אינטרוספקטיבי וביקורתי הן כלפי העצמי והן כלפי החברה בכללותה.

לאורך השיר, קנדריק נאבק ברצונות החומרניים ובריקנות הרוחנית שיכולה לנבוע מרדף אחר רכוש ארצי. הוא מטיל ספק במה שבאמת חשוב בחיים, מעמיד זה מול זה 'אושר או זוהר' ומהרהר אם להוקיר את הלב האנושי או לנתח אותו. קווים אלו משקפים את הקונפליקט הפנימי בין הצלחה שטחית להגשמה רגשית אמיתית. המילים של קנדריק מתמודדות לעתים קרובות עם המורכבות של זהות, מוסר והחוויה האנושית, ו-'PRIDE'. אינו יוצא מן הכלל. ההתייחסות שלו לאי 'מושלם' וחוסר האמון שלו באנשים מעבר ל'פני השטח' שלהם חושפת פגיעות וחוסר רצון לעסוק באופן מלא בעולם פגום.

השיר נוגע גם בנושאים חברתיים, כמו אי שוויון גזעי והצורך בשינוי מערכתי. קנדריק מדמיין 'עולם מושלם' שבו סדרי העדיפויות מתואמים מחדש: אמונה על פני עושר, עבודה משמעותית על פני מערכות יחסים שטחיות וחינוך על פני כליאה. הוא מבקר את ההבטחות והשקרים המופרים שפוקדים את החברה, מתוך הכרה בכך שעולם מושלם הוא אשליה פגומה בפגמים אנושיים. השורות החוזרות ונשנות 'אני, לא לימדו אותי לחלוק, אבל אכפת' מציעות חינוך אישי שהדגיש אמפתיה על פני רכושנות, סנטימנט המהדהד עם המסר הכולל של השיר של הערכת קשר והבנה אנושיים על פני גאווה וחומרנות. 'גֵאָה.' הוא יצירה רפלקטיבית המעודדת את המאזינים לשקול את הערכים שלהם ואת ההשפעה של מעשיהם בעולם לא מושלם.