'פרחי בר ושעורה' של הוזייר, בהשתתפות אליסון ראסל, הוא השתקפות נוקבת על חלוף הזמן, טבעם המחזורי של החיים והחיפוש אחר מטרה. השיר מצמיד את התוסס של האביב עם נושאים של הפרדה ותמותה. הדימויים החוזרים על 'פרחי בר ושעורה' מסמלים את הצמיחה הטבעית ואת המחזור החקלאי, אשר בתורו משקף את חיי האדם וחוויותיו.
המילים נעות בין סביבה כפרית לעיר, מה שמצביע על רלוונטיות אוניברסלית של הנושאים שנדונו. ביטויים כמו 'אני יכול להריח קיץ בנשימתו' ו'הדשא בוכה' להתחמם על ידי גופים' מעוררים חוויות חושיות המחברים את המאזין להתחדשות כדור הארץ. עם זאת, חידוש זה עומד בניגוד ל'עזיבה ומוות', המדגיש את טבעם החולף של החיים. האזכור של 'המרפאים' ו'החופרים' מרמז על קהילה הפועלת לריפוי וצמיחה, אולם ההודאה של הזמר בכך שהוא מרגיש 'שימושי כמו עפר' חושפת מאבק אישי למצוא משמעות ומטרה.
מבנה השיר, עם הפזמון שלו לגבי המחויבות 'לקבור במעשים' ו'לקבור במילים', מציע החלטה ליזום, להשאיר חותם, בין אם במעשים ובין אם בשפה. מחויבות זו היא הכרה בבלתי נמנע של המוות, אך גם הצהרה על הרצון לתרום באופן חיובי לעולם. 'פרחי בר ושעורה' הוא יצירה מהורהרת המעודדת את המאזינים להרהר על חייהם, על ההשפעה שהם רוצים לעשות, ועל המורשת שהם מקווים להשאיר מאחור.