'אגדה' של אלכסנדר ריבק הוא שיר שלוכד את האופי המר-מתוק של מערכת יחסים רומנטית בעבר דרך המטאפורה של אגדה. השיר מתחיל במבט נוסטלגי לאחור על אהבת נעורים, כזו שהייתה טהורה ונראתה מיועדת, בדומה לסיפורים שאנו שומעים בילדותנו. הזמר מעלה זיכרונות של בחורה שפעם הכיר ואהב, מה שמעיד על קשר עמוק שהפך מאז לזיכרון אהוב. השימוש בזמן עבר מעיד על כך שאהבה זו אינה נוכחת עוד, מה שמכין את הבמה לסיפור על אהבה אבודה.
המקהלה של 'אגדה' חושפת מצב רגשי מורכב. ריבק מודה שהוא מאוהב בהיבט האגדות של מערכת היחסים, למרות הכאב שהוא מביא לו. הדבר מרמז על כמיהה לגרסה האידיאלית של האהבה שסיפורי האגדות מציגים לעתים קרובות, העומדת בניגוד מוחלט למציאות מצבו. השורה 'לא אכפת לי אם איבדתי את דעתי, אני כבר מקוללת' מעידה על נכונות לאמץ את טירוף האהבה, מתוך הכרה בכך שהוא כבר מושפע עמוקות מאובדנה. האגדה, במקרה הזה, היא גם חלום וגם קללה, משהו יפה אך בלתי ניתן להשגה.
ככל שהשיר מתקדם, ריבק מתאר את האופי הסוער של מערכת היחסים, עם השיאים והשפל, האהבה והקונפליקט. רכבת ההרים הרגשית מעידה על מערכות יחסים מלאות תשוקה שיכולות גם לרומם וגם להרוס. הפסוקים האחרונים מבטאים תחושת חרטה וכמיהה להתחבר מחדש לאהבה האבודה. האגדה שבה הוא מאוהב היא לא רק האהבה האידיאלית, אלא גם התקווה להתחלה חדשה עם הילדה שהוא לא יכול לשכוח. 'אגדה' של ריבק הוא השתקפות נוקבת על כוחה המתמשך של האהבה ועל כאב היעדרה, עטוף בפיתוי הנצחי של אגדות.