אמי ואבי מבלים את רוב זמנם בהנדרסון, נבאדה, הקרון הצדדי המאובק של לאס וגאס. הנדרסון היה בדיוק כמו כל זמן אחר באמריקה, רק עם מכונות מזל במכבסה
זה היה 1990, וגאס הייתה פורחת מותק, אבל ג'יני וטרי לא היו מהמרים, או סוחרים, או מאפיוזים, או זמרי טרקלין
הם היו רק שני אנשים נורמליים שניסו לעמוד בקצב של החבורה במרוץ חולדות של 116 מעלות. עכשיו החולדות האלה, הם נשנשו מספיק זמן. עכשיו אני לא יודע איך נראה מוסי, אבל הם ארזו את הבית שלהם, ואת הבגדים שלהם, ואני שלהם והם המשיכו הלאה מתוך דודג'
כמובן שהיו לי טענות על עזיבה, כלומר היו לי חיים בהנדרסון. קני וקווין הדנר היו רק שני בתים למעלה, המבצר המדברי מאחורי הבית שלי לא התכוון להגן על עצמו, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי בת תשע, ילד בן תשע לא יכול פשוט לשבת בזמן ששאר המשפחה עושה צ'ק-אאוט
זה לא היה סרט בבית לבד, אז הלכתי למקום שבו בושלו העוף החמוץ-מתוק, והקולה נטולת קפאין קרה כקרח הייתה במרחק מקרר. ובדיוק ככה, ממברשת מרווה, מכונות מזל, ואלביס ועד Footloose, ימי בצל ו-Jewel. היא נולדה שם, אחרי הכל. המקום הזה שנקרא Pacen, יוטה, ארץ אלוהים. אוכלוסייה: תמצמץ, ואתה תתגעגע לזה
אבא קיבל עבודה במחלקת התוצרת ב-Smith's Food King, וזה הולם מאז שהצליח להביא שישה ילדים: אפריל, שלי, איימי, סטפני ואחי, שיין. הייתי אז בכיתה ד', גיל שבו בנים התחילו לחשוב יותר כמו גברים. ולא היה רגע משעמם. יהיה לי את הקרב הראשון שלי, את המחץ הראשון שלי, את הרודיאו הראשון שלי, אבל הכי חשוב, את חג המולד הלבן הראשון שלי
עשיתי כמיטב יכולתי להשתלב, ועשיתי כדברי המורה שלי, אבל באותה שנה, מורה אחד בלט מהשאר. הוא לא סתם בלט מהשאר, הוא שר. שמו היה מר הנסון, ובבוקר קפוא של דצמבר, הוא הסביר לנו את הסיפור של הסטנדרט הישן, I'll Be Home for Christmas. סיפור על חייל ממלחמת העולם השנייה, המוצב מעבר לים, כותב מכתב למשפחתו על החזרה שאולי לעולם לא יחזור. ראיתי שזה מכה עמוק בו
עכשיו יהיה קל לתאר את מר הנסון כאמיץ, אחרי הכל, זה היה אדם שבעצמו שירת את ארצו במהלך מלחמת קוריאה. אבל לקום לפני עשרים וחמש בני תשע ולשיר אקפלה? זה סוג אחר לגמרי של אומץ. הילדים האחרים חיפשו את המפלט הקרוב ביותר. הם לא יכלו לשאת את המבוכה. אבל לא אני, הייתי עטופה בזה. לא יכולתי להתאפק
ידעתי שאני חווה משהו שונה מהאחרים, אבל התרוממתי, אז זה לא משנה. הרגשתי את הבידוד של המלחמה, הרגשתי את העוצמה של שיר. וזה מסוג הדברים שנשארים איתך. אתה לא נותן לזה ללכת, אז בשביל שיר חג המולד הזה כאן, יש לי חבר שהבאתי איתי. הוא בן 86, אבל נשמע כמו 20. ולמרות שהילדים האחרים עשויים למצוא את זה מצחיק, הוא היה רוצה לשיר את השיר הזה בשבילך, ואם לא אכפת לו, אולי גם אני אצטרף
אני אהיה בבית לחג המולד
אתה יכול לסמוך עליי
בבקשה שלג ודבקון
ומתנות על העץ
הו, ערב חג המולד ימצא אותי
איפה שאור האהבה לוקט
אני אהיה בבית לחג המולד
ולו רק בחלומות שלי
אני אהיה בבית לחג המולד
אתה יכול לסמוך עליי
בבקשה שלג ודבקון
ומתנות על העץ
הו, ערב חג המולד ימצא אותי
איפה שאור האהבה לוקט
אני אהיה בבית לחג המולד
ולו רק בחלומות שלי