'קאובוי בודד' של קאלאו הוא הרהור נוקב על בדידות ועל הכמיהה לחברות, על רקע המערב האמריקאי. גיבור השיר, קאובוי, מתמודד עם הבדידות המלווה את אורח חייו הבודד. המילים מגישות את הצל שלו כבן לוויה שקט, המדגישה את עומק הבידוד שלו. גם כשהצל מלווה אותו במהלך היום, הוא מותיר אותו לבד בחושך, מטפורה לבדידות הפנימית של הקאובוי הנמשכת גם בנוכחות אחרים.
המקהלה, 'אפילו בוקרים יכולים להתבודד מפעם לפעם', מדגישה את האופי האוניברסלי של הבדידות, ומפרקת את המיתוס של הקאובוי הסטואי התמידי והמספיק את עצמו. ההודאה של הקאובוי ברצון שלו לקשר ופחד למות לבד חושפת פגיעות שלעתים קרובות מוסווה על ידי החיצוניות המחוספסת הקשורה לארכיטיפ שלו. הנרטיב של השיר הוא תזכורת לכך שמתחת לפני השטח של אפילו האנשים הנראים כביכול תלויים בעצמם מסתתר צורך אנושי בסיסי בחברותא ובאהבה.
מבחינה מוזיקלית, הסגנון של קאלאו משלב רוק עם השפעות פולק ובלוז, מה שמשלים את הנושאים של השיר של בדידות והתבוננות פנימה. המנגינה הרודפת וההגשה המרגשת של הזמר מעצימים את תחושת הגעגוע שמעבירות המילים. 'קאובוי בודד' מזמין את המאזינים להזדהות עם מצבו של הקאובוי ולהרהר בחוויותיהם האישיות עם הבדידות, תוך תיגר על הדימוי הרומנטי של הנודד הבודד.