השיר 'מונולוג לוזר' של סימן מוחץ את הנהג מתעמק ברגשות הגולמיים של אהבה נכזבת ואובססיה. המילים מציירות תמונה חיה של מישהו שמאוהב עמוקות באדם אחר, עד כדי כך שהוא מבלה שעות בהסתכלות על התמונות שלו ומפנטז להיות איתם. הגיבור מודע לכך שרגשותיהם אינם מופנים, אך הם אינם מסוגלים לעצור את עצמם מהכמיהה לחיבור שנראה בלתי אפשרי.
השיר לוכד את תמצית הגעגוע המודרני, שבו מדיה חברתית ונוכחות דיגיטלית מאפשרים לאנשים להרגיש קרובים למישהו ללא אינטראקציה ממשית. ההתייחסויות החוזרות ונשנות להתבוננות בתמונות ולתגובות הפיזיות המתוארות - התהפכות בטן, פרפרים, עור אווז - מדגישות את התגובה הפיזית והרגשית העזה שהגיבור חווה. הקרבה הדיגיטלית הזו, לעומת זאת, רק מגבירה את הכאב של אהבה נכזבת, מכיוון שהיא מספקת תזכורת מתמדת למה שלא ניתן להשיג.
ילד הוא אקדח מילים
החלק האחרון של השיר חושף את כאבו של הגיבור לראות את עניין האהבה שלהם עם מישהו אחר. למרות הפגיעה, המראה הזה לא מרתיע את רגשותיהם אלא מעצים אותם. השיר מסתיים בכמיהה לכל צורה של חיבור, בין אם זה שיחה, צחוק או אינטימיות פיזית. המילים של 'מונולוג לוזרים' מהדהדות עם כל מי שחווה את ייסורי האהבה החד-צדדית, במיוחד בעידן שבו מושא החיבה נמצא במרחק קליק אחד בלבד, אך רגשית מחוץ להישג יד.