במחזמר 'שיקגו' השיר 'Mr. צלופן' הוא ביטוי נוקב של אי-נראות והזנחה. שירת הדמות עמוס הארט, המילים מתעמקות בתחושותיו של התעלמות וחוסר הערכה. עמוס הוא אדם פשוט וצנוע שלעתים קרובות מואפל בצל הדמויות היותר ראוותניות ודרמטיות סביבו. המטאפורה של 'צלופן' - חומר שקוף - לוכדת בצורה נאותה את תחושתו שסובבים אותו רואים אותו ומתעלמים ממנו.
השיר מתחיל בדימויים חיים של עד כמה מישהו יכול להיות מורגש אם הוא יוצר סצנה, בין אם על ידי צעקות בקהל או גרימת מהומה באולם קולנוע. תרחישים אלו מנוגדים בחדות לחוויה של עמוס עצמו, שבה הוא מרגיש בלתי נראה למרות נוכחותו הפיזית. החזרה על המשפט 'מר צלופן' מדגישה את תסכולו ואת השלמותו עם גורלו. הוא מקונן על כך שאנשים יכולים 'להסתכל דרכו' ו'ללכת ממש לצדו' מבלי להכיר בקיומו.
תחושות האי-נראות של עמוס מודגשות עוד יותר באמצעות אנלוגיות שניתן להתייחס אליהן. הוא משווה את עצמו לחתול שבוודאי ישים לב לבעליו או לבן זוג שבוודאי ישים לב לבן זוגם מזה שבע שנים. השוואות אלו מדגישות שהתעלמות אינה עניין של נוכחות פיזית אלא של משמעות רגשית וחברתית. הקינה של עמוס היא זעקה אוניברסלית להכרה ולתיקוף, משהו שמהדהד עם כל מי שאי פעם הרגיש שמתעלמים ממנו או לא מוערכים בו.
'שיקגו' ידוע בתפיסה הסאטירית שלו על פשע וסלבריטאים, אבל 'מר. Cellophane' מציע רגע של פאתוס אמיתי. זה מזכיר לקהל שמאחורי הנצנצים והזוהר, יש אנשים כמו עמוס שנאבקים בתחושות של חוסר חשיבות. השיר משמש כפרשנות עוצמתית על הצורך האנושי בהכרה ועל הכאב בלהיות בלתי נראה בעולם שלעתים קרובות מעריך את הסגנון על פני החומר.