'Ptolemaea' של אתל קין הוא חקירה מרתקת של טראומה תורשתית, סבל והטבע המחזורי של האלימות. מילות השיר מתעמקות בנושאים של דם, כאב והאחיזה הבלתי נמנעת של חטאי העבר. השורות החוזרות ונשנות 'אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך' מצמידות את הדימויים האפלים יותר, ויוצרות ניגוד מצמרר שמדגיש את המורכבות של אהבה השזורה בסבל. אזכור הדם והאש מעורר תחושה של הקרבה פולחנית, הרומזת על מאבק עמוק יותר, כמעט מיתולוגי, בתוך נפשו של המספר.
קולו הסיפורי של השיר עובר בין ייסורים אישיים לנימה רחבה יותר, כמעט נבואית. שורות כמו 'סבל עושה את הזאב, זוחל אליך' ו'אני הפנים של זעם האהבה' מרמזות על טרנספורמציה או החזקה, שבה המספר מגלם את הכאב הקולקטיבי של השושלת שלהם. ההתייחסות ל'בנות קין' ו'אמהות זונות' קושרת את הסבל האישי להקשר תנכי, מזכירה את סיפורם של קין והבל ואת רעיון הקללות הדורות. החיבור הזה לטקסטים עתיקים מוסיף רובד של נצחיות לשיר, מה שמרמז שהמאבקים המתוארים עתיקים כמו האנושות עצמה.
הפסוקים האחרונים של השיר מביאים תחושה של בלתי נמנע ושל השלמה. המספר מכיר בתפקידם כקורבן וגם כמבצע, שנקלעו למעגל שהם לא יכולים להימלט ממנו. הדימוי של 'מעבורת שלא תזוז שוב' מסמל מצב של לימבו נצחי, שבו הדמויות לכודות במעשי העבר שלהן ובחטאי אבותיהם. השיר מסתיים בנימה של בלתי נמנע רודפת, כאשר המספר מקבל את גורלם ואת המרדף האינסופי אחר המענה שלהם. 'תלמאה' היא מדיטציה עוצמתית על הטבע הבלתי נמנע של טראומה תורשתית והדרכים שבהן היא מעצבת את הזהות והגורל שלנו.